שִׁיר אַהֲבָה

פּוֹמְפּוֹזוֹן הָלַךְ מִשָׁם. הוּא כְּבָר יָדַע אֵיךְ לְהָקֵל עַל לִיבּוֹ – בֵּינְתַיִם, עַד שֶׁתוֹפִיעַ אַהֲבָתוֹ.
'שִׁיר בְּלִי מִילִים – זֶה כָּל כָּךְ קַל!'
מֵאָז אוֹתוֹ לַיְלָה, לִפְנֵי שֶׁנִרְדַם, הָיָה הַמֶלֶךְ פּוֹמְפּוֹזוֹן מַבִּיעַ אֶת אַהֲבָתוֹ בְּמִינֵי צְלִילִים שֶׁבָּקְעוּ מִתוֹכוֹ. עִם מֵיתְרֵי קוֹל שֶׁל טַוָס, שִׁירָתוֹ לֹא נָעֲמָה לָאוֹזְנַיִם כְּמוֹ הַשִׁירָה הַצְלוּלָה וְהַמִתְרוֹנֶנֶת שֶׁל צִיפּוֹרֵי הַשִׁיר. וּוַדַאי שֶׁלֹא כְּמוֹ הַצְלִילִים הַגְבוֹהִים בִּמְיוּחָד שֶׁל סוֹפְּרָנִי.
שִׁירָתוֹ נִשְׁמְעָה כְּמוֹ צִפְצוּפִים קְצָרִים בְּקֶצֶב אָחִיד, כָּל צִפְצוּף וְצִפְצוּף בְּדִיוּק אוֹתוֹ דָבָר. אֲבָל זוֹ הָיְתָה שִׁירָה שֶׁיָצְאָה יָשָׁר מִן הַלֵב, לֹא סְתָם חֲרוּזִים נֶחְמָדִים.